Official Answer
Answer
שיפוע בקצה החריץ מפחית את שטח המגע האפקטיבי בין הטבעת לקיר החריץ. זה מגביר את מתח המיסב על משטח המגע הנותר. אם השיפוע גדול מדי, הוא פועל כ'טריז', וממיר את עומס הדחף הצירי לרכיב רדיאלי שמעודד את הטבעת "לנתח" ולצאת מהחריץ. פרקטיקה הנדסית סטנדרטית מגבילה את שיפוע החריץ למקסימום של 5% מהקיר הרדיאלי של הטבעת. אם נדרשת שיוף גדול יותר מטעמי ייצור או הרכבה, יש להפחית את קיבולת הדחף באמצעות מקדם תיקון $C_{chaf} = _x000c_rac{d_{actual} - chamfer}{d_{actual}}$.
